תאונת דרכים כתוצאה מסטיית נהג מנתיב נסיעתו

תאונת דרכים – סטייה מנתיב נסיעה

האם הסטייה נבעה מרשלנות הנהג או מסיבה מוצדקת אשר פוטרת אותו מאחריות לתאונה?

תאונות רבות נגרמות עקב סטייה של נהגים מנתיב נסיעתם.

לעתים הסטייה נובעת מהתנהגות רשלנית של הנהג – למשל נסיעה במהירות מופרזת בכביש מפותל, למשל נהג שהתכופף להרים את מכשיר הטלפון שנפל לו, למשל נהגת שהסתובבה תוך כדי נסיעה לתת לילד מוצץ ועוד ועוד.

לעתים נהג סוטה מנתיבו בלית ברירה כדי להימנע מהתנגשות עם מכשול שמוצב בפניו – למשל רכב עומד ללא תזוזה וללא תאורה בדרך מהירה וחוסם נתיב, למשל ילד שמתפרץ לכביש, למשל רכב אחר שסוטה לכיוונו או חוסם את דרכו ועוד.

במקרים של סטייה מנתיב – כאשר עצם הסטייה אינה במחלוקת, השאלה המשפטית היחידה שנשאלת הינה האם הסטייה נבעה מרשלנות הנהג או שהסטייה שסטה היתה הכרחית ובלתי נמנעת בנסיבות העניין.

נהג אשר סטה מנתיבו, צריך לספק הסבר לסיבת הסטייה. אם אכן הסטייה שסטה לא נבעה מרשלנותו, בד”כ לא יוגש נגדו כתב אישום.

הפסיקה

ברע”פ 1713/93 משה (בן יצחק) בוקובזה נ’ מ”י, קבע הנשיא שמגר כי סטייה לנתיב הנגדי יוצרת ראיה לכאורה בדבר נהיגה רשלנית:

“נהיגה כדין ובזהירות הראויה היא בצידו הימני של הכביש ועצם המעבר המוכח לצד שמאל יוצר ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שאירע כאן, נוצרת ההוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות, בכך יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם.. הנאשם מצידו יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, בניגוד לכל כיוון ואופן מותרים”. (להלן: “הלכת בוקובזה”)
ספק אם הלכת בוקובזה מתקיימת במקרה בו הסטייה לא היתה לנתיב הנגדי.
כאשר מוכחת סטייה לנתיב הנגדי – מהו נטל הראייה המוטל על הנאשם כדי לסתור את הראיה לכאורה לרשלנות שנקבע בהלכת בוקובזה?

בע”פ (י”ם) 9006/05 ראובן ירון נ’ מ”י, נדונה שאלת הנטל הראייתי המוטל על הנאשם במקרה זה. בפרשת ירון נקבע:
“על הכופר בהתרשלותו מוטל הנטל לעורר, ולו ברמה של ספק סביר, כי סטייתו מנתיב הדרך לא נבעה כתוצאה מרשלנותו… שאלת המפתח הינה, אפוא, האם עלה בידי המערער לבקוע סדק, ולו ברמה של ספק סביר, במסקנה הנסיבתית, לפיה תאונת הדרכים שבה היה מעורב, נגרמה בשל התרשלותו..”.

מהו אותו ספק סביר הדרוש במקרה זה? בע”פ (י-ם) 6260/02 ציון נ’ מ”י, נקבעו הדברים הבאים:
“אם עלה בידי הנאשם לספק הסבר סביר, שיש לו אחיזה בחומר הראיות- אף אם בית המשפט אינו יכול להכריע בנכונותם של הדברים, בבחינת הוכחת חפותו- שומה עליו לזכותו בדין, ולו מחמת הספק. ההרשעה תתקיים אפוא, רק במקרה בו העובדות אינן מתיישבות עם מסקנה רציונאלית אחרת מזו המובילה להרשעה, ולאחר שכל הסברי הנאשם לחפותו נדחו כליל”.

בע”פ 28/49 זרקא נ’ היועמ”ש, פד”י כרך ד 504 בעמ’ 525 נקבע, בענין זה:
“אם חומר ההוכחות הנ”ל מרמז גם על אפשרות הפועלת לטובת הנאשם והמניחה, משום כך, מקום לספק המתקבל על הדעת בדבר אשמתו, לא תהיה ברירה בידי בית המשפט- בשים לב לחובת הראיה אשר עודנה מוטלת על הקטיגוריה- אלא לפסוק לזכותו.”